פתאום טסה זעקה – דויד גרוסמן, שאנן סטריט, דרור קרן, יעל שרוני, עמית אולמן, גיא מוזס, זאב אנגלמאיר

פתאום טסה זעקה
מילים: דויד גרוסמן
לחן: שאנן סטריט, דרור קרן, יעל שרוני, עמית אולמן, גיא מוזס
הפקה מוזיקלית ומיקס: גיא מוזס
ניהול אמנותי: שאנן סטריט

וידאו: ציורים מסדרת “הגלויות היומיות”: זאב אנגלמאיר

ביצוע: דויד גרוסמן, שאנן סטריט, דרור קרן, יעל שרוני, עמית אולמן
צ׳לו, כלי מיתר, עיבוד כלי מיתר: יועד ניר
מאסטרינג: אייל לאון קצב


חזון ויוזמה אמנותית: יהודית שפירא חביב
מפיקה: מיכל דיין
אנימציה: adish
עיצוב גרפי: יהודה דרי

למידע נוסף:
פניות תקשורת: אירית ירון דקר 050-6816002,
הפצה: נענע דיסק
פטיפון: הפצה דיגיטלית למדיה

ניהול שאנן סטריט: רותם פלורנטין, ייצוג יעל שרוני: זוהר יעקובסון, ייצוג עמית אולמן: ניב עשת. ניהול גיא מוזס: ישגב דותן

תודה ל:
אשר ביטנסקי, הצוללת הצהובה, תום גן אור, רונן חג’ג’

כל העושים במלאכה עבדו בהתנדבות
כל הזכויות שמורות © 2025

פתאום טסה זעקה / דויד גרוסמן

לרגע רעדו אורות, לרגע יללו מנהרות
והעולם היה שחור לבן.
והעולם היה פחם וקרח.

פתאום טסה זעקה,
משום-מקום, בצליפה
חדה וחריפה,
העירה אותנו משינה טרופה – 
זעמה – 
‘תגידו, אתם השתגעתם או מה? 
על כל זה לוותר?
ככה, כבר להתייאש
בלי להילחם ממש?’

‘עזבי’, אמרנו
‘תני להיאסף אל תוכֵנו,
‘לבַכּות את מתינו,
‘לחכות שיגמר כבר
הדבר הזה, שאין מילים לתארו,
אילמים אנחנו מול כובד צערו,
מול הזוועה של חטופינו – 

אז תני להיות,  רק להיות,
בלי להבין בלי לחשוב
עד שתפסיק לכאוב
הארץ הנבזזת, הנרמסת
הארץ הנאנסת

לרגע רעדו אורות, לרגע יללו מנהרות
והעולם היה שחור לבן.
והעולם היה פחם וקרח.

באמצע הלילה קמנו לברוח,
אשתי, ואני והילד,
והזעקה על כתפי מוטלת,
והתקווה על כתפי האחרת,
מונשמת ומורדמת –

‘כמה אפשר ככה, אמרה אשתי בשקט,
שהילד לא ישמע,
שלא תכה בו האימה.
‘תראה, 
הנה ככה זה קורה
ככה זה נראה כשזה ממש קורה’ –

ראינו שיירות ארוכות, דוממות,
זורמות מן ההרים אל העמקים,
נבלעות באוניות, שנבלעות בימים

איך קרה שביום אחד של זוועה נעשתה הארץ הזאת תובענית מדי, מעל 
לאמצעים שלנו’

‘לא, לא’, לגלג בחור חולף על קורקינט,
עם אקדח באבנט,
‘לא, לא, אלא שביום אחד של אימה דעכה בכם, אולי אבדה לכם, אולי מעולם לא היתה לכם,
התשוקה לארץ משלכם’ –

‘וזה לא שאנחנו בורחים’ 
אמרתי לאשתי
רק עושים רי-לוקיישן, פנימה – -‘

פתאום דיבר הילד: ‘יאללה, קומו, הורים, מהאפר –
הפחד והיאוש עושים לכם בצפר –
כך דיבר בננו, ומול עיננו הלך והתעצם,

‘אם לא נקום מהאפר כעת, 
לא נקום כבר, לעולם’ –
‘או שנקום אבל שונים –
‘נקום זרים ונוראים,
‘נקום קשים ומרים,
‘ושונאים –
‘- עד שלא נהיה שוב לעולם
הדור הלא נכון’.
 
לרגע רעדו אורות, לרגע יללו מנהרות
והעולם היה שחור לבן.
והעולם היה פחם וקרח.

‘עכשיו זה רגע אחרון,
‘אנשים שנעזבו – עוזבים.
‘אנשים שננטשו – נוטשים. דבר אלי, אבי,
תנשים,

‘אני הולך ומזדקן, אבי, אני על הקרשים,
‘עייפה נפשי לסבבים, עייפה.
‘תן לי תקווה,     תן לי סיבה –
‘אתה שותק, אבי, אומר זאת במקומך:
עכשיו הזמן להילחם, אנשים, נשים –
‘עכשיו הזמן לצאת לרחובות ולכבישים,
‘ויש למען מי להילחם, ויש על מה,
‘כי לא נקבל שוב כזאת מתנה, מהחיים,
‘ולא תצמח לנו שוב מדינה
מתוך המדנים.
‘ויש למען מי להילחם.
‘הכל כעת תלוי בכם,
‘עכשיו הזמן לקום, לחיות,
להיות לעם או לא להיות,
להיות אדם או לא להיות –
ויש למען מי, ויש למען מה,
והכל תלוי
על בלימה’.